נפגעת בתאונת דרכים ונגרם לך נזק בבית החולים? המלכודת המשפטית שחובה להכיר

ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר שלמה טורם (19.11.1996)

הרקע: התובע נפצע בתאונת דרכים, ובהמשך נקטעה רגלו. הוא הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד הנהג שפגע בו ונגד חברת הביטוח "הסנה" כמבטחת.

השאלה המשפטית: חברת "הסנה" שלחה הודעה לצד שלישי לבית החולים רמב"ם, בטענה שלאחר התאונה אובחן מצבו של התובע באופן לקוי — ושאבחון זה הוא שהוביל לקטיעה. בית החולים ביקש למחוק את ההודעה לצד שלישי, וטען שסעיף 8(א) הוא הוראה מהותית השוללת את עצם זכות התביעה, ולכן המבטחת אינה יכולה לחזור עליו בטענת רשלנות רפואית.

ההלכה: בית המשפט העליון קיבל את עמדת בית החולים ופירש את הוראת סעיף 8(א) לחוק כשוללת כליל את זכות התביעה העצמאית עקב רשלנות רפואית בטיפול. קביעה זו מחייבת את התובע לכלול את נזקי הרשלנות הרפואית במסגרת תביעה כנגד חברת הביטוח לפי סעיף 8 לחוק. מסקנת בית המשפט, מילה במילה:

"מסקנת הדברים היא, על כן, כי לחייבים על פי חוק הפיצויים לא קמה עילה לשיפוי או להשתתפות כלפי מי אשר אשם מצידו, על פי פקודת הנזיקין, גרם או תרם לנזק הגוף שנגרם לנפגע."

למה זה משנה: ההלכה סוגרת את שני קצוות ייחוד העילה. הנפגע אינו יכול לתבוע את בית החולים בנפרד; וחברת הביטוח של הרכב, מצידה, אינה יכולה לחזור עליו בעילת שיפוי או השתתפות לאחר ששילמה לנפגע. המסלול המשפטי כולו מתנקז לתביעת הפלת״ד.

ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (09.10.2003)

הרקע: ביום 11.6.1991 נפגע המערער בתאונת דרכים ונגרם לו שבר בפרק ירך ימין. במהלך אשפוזו בבית החולים תל השומר נותח ועבר קיבוע השבר בפלטה ובברגים. ביום 7.10.1996 ניתן פסק דין לפיו פוצה המערער בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. כשנה לאחר מתן פסק הדין, ביום 22.9.1997, עבר המערער ניתוח להוצאת המתכות שקובעו בגופו — ולאחריו הופיעו אצלו סימני פגיעה בעצב הסיאטי: כאב, אזורי חוסר תחושה וחולשת שרירים.

השאלה המשפטית: ביום 26.1.2000 הגיש המערער תביעה חדשה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות הניתוח מיום 22.9.1997. התביעה התבססה על עילת הרשלנות והופנתה נגד מדינת ישראל, נגד המרכז הרפואי על-שם שיבא ונגד המנתח, ד"ר אילן כהן. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על יסוד עקרון ייחוד העילה. השאלה בערעור: האם ייחוד העילה חוסם גם נזק שמקורו ברשלנות רפואית שהתרחשה לאחר שכבר ניתן פסק דין בתביעת הפלת״ד?

ההלכה: בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע שייחוד העילה אינו חוסם תביעה במצב כזה. הרציונל: רשלנות רפואית אינה צפויה במהלך הרגיל של הדברים, ולכן אי-אפשר היה לתמחר אותה בפסק הדין המקורי על-פי חוק הפיצויים. לשון בית המשפט:

"רשלנות רפואית איננה מתרחשת במהלך הרגיל של הדברים, ועל כן לא ניתן ולא צריך לצפות את התרחשותה, בעת פסיקת הפיצוי על-פי חוק הפיצויים. הנה כי כן, נזק הנובע מרשלנות רפואית, שהתרחשה לאחר מתן פסק הדין בתביעה על-פי חוק הפיצויים, איננו נכלל בעילה על-פי חוק זה ואין רואים אותו כאילו מוצה בפסק הדין."

בית המשפט הוסיף וביסס את הרציונל הדוקטרינרי לחריג מעקרון ייחוד העילה:

"במצב דברים כגון זה שלפנינו, בו אין העילה לפי חוק הפיצויים עומדת עוד, אין קיום לאותם טעמים המצדיקים שלילתה של העילה לפי דיני הנזיקין הכלליים. על כן, שב על כנו הכלל, ומכוחו עומדת לנפגע העילה הנזיקית."

במילים אחרות: בית המשפט קבע שכאשר עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים כבר מוצתה בפסק-דין סופי, עקרון ייחוד העילה כבר אינו חל, והנפגע חוזר להיות זכאי לתבוע על-פי דיני הנזיקין הכלליים בגין נזקים שנגרמו לו לאחר מכן.

למה זה משנה: הלכת ליפשיץ קובעת חריג מהותי לעקרון ייחוד העילה. רשלנות רפואית שאירעה לאחר מתן פסק הדין בתביעת הפלת״ד אינה "מוצה" בפסק הדין הקודם, ואינה נחסמת על-ידי ייחוד העילה. במצב כזה ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית עצמאית על-פי פקודת הנזיקין — נגד הצוות הרפואי, המוסד הרפואי או המדינה.

ת"א (נצרת) 30265-05-13 מרכז רפואי העמק בעפולה נ' חאתם שיבלי (02.02.2014)

הרקע: ביום 9.3.2012 נפגע התובע — לטענתו — במהלך עבודתו, כאשר נפל ממשאית ששימשה לעבודתו. הוא פנה אל בית החולים העמק לאבחון וטיפול, ושם אובחנו פריקה של כתף שמאל ושבר מרוסק של פיקת המרפק השמאלי. במהלך אשפוזו במחלקה האורטופדית עבר ניתוח לצורך שחזור וקיבוע השבר במרפק. לאחר שחרורו לא הוטב מצבו ואף החמיר; בשובו לבית החולים אובחנה פריקה באזור הניתוח, הוא אושפז בשנית ועבר ניתוח נוסף. עקב היעדר הטבה והתפתחות זיהום, הופנה התובע לבית החולים בילינסון בפתח תקוה להמשך טיפול.

השאלה המשפטית: התובע הגיש שתי תביעות במקביל — האחת לפי חוק הפלת"ד נגד המבטחת של המשאית; השנייה תביעת רשלנות רפואית, לפי פקודת הנזיקין, נגד בית החולים והצוות המטפל בטענה שהטיפול היה רשלני וגרם לסבל ולנכות גבוהה יותר. בית החולים הגיש בקשה למחיקת תביעת הרשלנות, בטענה שעקרון ייחוד העילה מונע ניהול שתי תביעות נפרדות באותה הנשימה.

ההלכה: השופטת קיבלה את עמדת המבקשים והורתה על מחיקת תביעת הרשלנות הרפואית. הנימוק: כל עוד תביעת הפלת"ד טרם הוכרעה — והשאלה אם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק טרם הוכרעה אף היא — תביעת הנזיקין נגד בית החולים מקדימה את זמנה.

"בנסיבות אלה, עקרון ייחוד העילה מנע מן התובע הגשת שתי תביעות נפרדות — האחת לפי חוק הפלת"ד והאחרת לפי פקודת הנזיקין. עד שלא תוכרע התביעה לפי חוק הפלת"ד, מנוע התובע מהגשת תביעה נפרדת לפי חוק אחר."

וביחס לתביעה הספציפית שלפניה, קבעה השופטת:

"משעה שזוהי טענתו של התובע והיא טרם הוכרעה, תביעה זו מקדימה את זמנה, ואין מנוס אלא למחוק אותה. לתובע שמורה הזכות לפעול למיצוי זכויותיו כנגד המבקשים במסגרת ההליך האחר."

למה זה משנה: הלכת שיבלי משלימה את התמונה ברובד הפרוצדורלי. כל עוד תביעת הפלת"ד עומדת ולא הוכרעה — לא ניתן לנהל במקביל תביעת רשלנות רפואית נפרדת. הנפגע נדרש למצות את זכויותיו בתוך מסגרת הפלת"ד; תביעה מקבילה תימחק כ"מקדימה את זמנה". המסקנה המעשית: עיתוי הגשת התביעות אינו עניין טכני — הוא חלק מהאסטרטגיה המשפטית, ויכול להכריע אם יישמרו הזכויות או יאבדו.