איחור בהפניה מרופא המשפחה: מתי קמה עילה לתביעת רשלנות רפואית?

מאמר זה מיועד לאנשים שכבר יודעים שנפגעו ומחפשים עו״ד שיבין את המקרה שלהם לעומק.

מכוון התנועה שלא ראה מה קורה מאחוריו

כשאתם ניגשים לצומת עמוסה ורואים מכוון תנועה, אתם יודעים בדיוק מה תפקידו: לראות את כל התמונה, לזהות מה דחוף, ולנתב כל רכב לנתיב הנכון – בזמן אמת, ובמידת הצורך, בצעקה שתשמיעו מספיק רחוק.

תפקידו אינו לתקן מנועים, לנהוג עבורכם, או לבדוק כל ברג ברכב. אבל אם הוא רואה משאית מאבדת שליטה ובוחר להישאר שקט כי "כנראה יסתדר" – הוא כשל בתפקידו. ואם אותה משאית פגעה ברכב שלכם בגלל השתיקה הזו, מישהו חייב לשאת באחריות.

רופא המשפחה הוא אותו מכוון תנועה.

הוא לא צריך להיות קרדיולוג, נוירולוג, או רופא ריאות. אבל הוא חייב לזהות שמשהו בכם לא תקין. הוא חייב לשאול שאלות, לחקור, לדרוש. ובמיוחד – הוא חייב לזהות את הרגע שבו המצב הפך לדחוף, ולשלוח אתכם מיד הלאה. לרופא מומחה. לחדר מיון. לא בשבוע הבא.

זו לא רק תחושה צודקת. זו חובה משפטית שבית המשפט העליון קבע בפסיקה מחייבת – ושחלה עד היום על כל רופא משפחה בישראל.

הפסיקה שקבעה את הכללים: הלכת אבילפזוב

בשנת 2009 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (ע״א 2493/07) שהפך לאבן יסוד בדיני הרשלנות הרפואית בישראל בכל הנוגע לרפואת המשפחה.

המקרה עסק בסמירה אבילפזוב, צעירה שעלתה לישראל מאזרביג'אן. ימים ספורים לאחר הגיעה ארצה, פנתה לרופאת המשפחה בקופת החולים בתלונה על חום ממושך, חולשה וירידה במשקל. הרופאה ביצעה בדיקות סקר ראשונות, אך בביקור השני – כשמצבה של המטופלת הורע – לא ביצעה בדיקה גופנית מחודשת, לא האזינה ללב, ולא הפנתה אותה לבירור דחוף.

כשהגיעה לבסוף לבית החולים, האנדוקרדיטיס שממנה סבלה כבר גרמה להרס המסתם. יום לאחר תחילת הטיפול – תסחיף הגיע למוח. שבץ. שיתוק חלקי. פגיעה בדיבור ובזיכרון.

בית המשפט העליון קבע: הרופאה התרשלה. והפסיקה שיצאה מתיק זה מגדירה עד היום מה מצופה מרופא משפחה בישראל.

שלוש חובות שפסק הדין קבע – שרופא משפחה לא רשאי להתעלם מהן

חובה ראשונה: לנתב ולהפנות – בדחיפות ובפועל

"הראשון בשרשרת המטפלים" – כך מגדיר פסק הדין את רופא המשפחה. ומהגדרה זו נגזרת אחריות מפורשת: כשהסימפטומים מחמירים וכשאין כיוון אבחנתי ברור, עליו לפעול.

"בביקור זה, נוכח ההחמרה בסימפטומים וההרעה במצבה של המשיבה, חובה היה לבצע בדיקה גופנית קפדנית נוספת, כולל האזנה ללב. למצער... צריכה היתה רופאת המשפחה להפנות את המשיבה לבירור יסודי ודחוף יותר אצל רופא מומחה או בבית החולים."

ע"א 2493/07, קופת חולים כללית נ' סמירה אבילפזוב | פסקה כ"ח

שימו לב למה שנאמר: לא "עדיף להפנות", לא "ניתן לשקול". נאמר: חובה היה. זו שפה משפטית שיוצרת אחריות.

ויותר מכך – בית המשפט קבע שאין להסתפק בהפניה פסיבית. כאשר המטופלת לא הגיעה לתור שקבעה הרופאה, הייתה חובה על הרופאה לקבוע את התור בעצמה, לדאוג שהמטופלת תגיע, ולא לסמוך על כך שהיא "תסתדר בעצמה".

חובה שנייה: לחקור ולדרוש לאורך זמן – לא רק בביקור הראשון

אחת הטענות שהמערערת ניסתה להעלות הייתה שרופא משפחה אינו מומחה, ולכן אי-אבחון מחלה נדירה אינו רשלנות. בית המשפט קיבל את ההנחה הבסיסית – אבל לא את המסקנה.

"רופא המשפחה נדרש להבנה בתחום רחב של מחלות, והוא הראשון בשרשרת המטפלים... כל אלו מעמידים בפני רופאת המשפחה בקופת החולים רף מומחיות שונה מהסטנדרט הנדרש ממומחה בבית החולים, או במרפאת מומחים בנוגע למחלה בתחום מומחיותו."

ע"א 2493/07, קופת חולים כללית נ' סמירה אבילפזוב | פסקה כ"ז

אבל מיד לאחר מכן הוסיף בית המשפט:

"אין באמירות כלליות אלה כדי לצמצם את החובה המוטלת על רופא משפחה – לאורך זמן – לחקור ולדרוש."

ע"א 2493/07, קופת חולים כללית נ' סמירה אבילפזוב

פירוש הדבר: ביקור שני ללא שיפור? חובה לבצע בדיקה מחודשת. ביקור שלישי? חובה להעריך מחדש את הכיוון הטיפולי. אי-אפשר לחזור על אותה הפניה פסיבית ולטעון שיצאת ידי חובה.

חובה שלישית: לוודא שהמטופל הבין – רישום לא מספיק

בתיק אבילפזוב הייתה נקודה רגישה: הרופאה רשמה בתיק "חולה מסרבת המשך בירור". היא ניסתה לטעון שאם המטופלת סירבה – האחריות עברה אליה.

בית המשפט לא קיבל את הטענה. הרופאה לא הצליחה להסביר מה בדיוק אמרה למטופלת, מה הזהירה אותה, ואם הסבירה לה את הסכנה שבאי-ביצוע הבדיקות. רישום טכני בתיק – ללא הסבר אמיתי – אינו מגן על הרופא.

כשמכוון התנועה עצם עיניים: מה שלא ניתן לתקן

חזרו לרגע לאנלוגיה איתה פתחנו. מכוון התנועה ניצב בצומת. המשאית מאבדת שליטה. הוא רואה. הוא יודע. ובוחר – מסיבות שאיש לא יידע – לא להתריע.

זה בדיוק מה שקרה לסמירה אבילפזוב. הרופאה ראתה ביקור אחר ביקור שמצבה לא משתפר. ראתה תוצאות בדיקות שלא הסבירו את הסימפטומים. ובחרה להמשיך את הבירור בקצב של רפואת המשפחה הרגילה – בזמן שהחיידק הרס מסתם לב.

כשהגיעה לבסוף לבית החולים, כבר היה מאוחר מדי למנוע את הנזק. הטיפול האנטיביוטי שהיה יכול להציל אותה לא ניתן בזמן. בית המשפט קבע שאם הייתה מקבלת טיפול שבועיים מוקדם יותר – הסיכוי לשבץ היה יורד מ-100% לכ-10% בלבד.

מה זה אומר על המקרה שלכם

אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם מזהים בסיפור הזה משהו מהמקרה שלכם.

אולי גם אתם חזרתם שוב ושוב לרופא המשפחה ושמעתם "נמתין", "תחזרו בשבוע הבא", "הבדיקות תקינות". אולי גם אתם לא הופניתם בזמן למומחה שיכול היה לזהות את הבעיה. ואולי גם אצלכם הגיע הרגע שבו הנזק כבר נגרם.

הלכת אבילפזוב קובעת שלושה דברים שרלוונטיים לבדיקת המקרה שלכם:

1. האם הרופא ביצע בדיקה גופנית מחודשת כשמצבכם הורע?
2. האם הוא הפנה אתכם לבירור דחוף ברגע שהסימפטומים לא הוסברו?
3. אם טוענים שסירבתם לבדיקות – האם מישהו הסביר לכם את הסיכון באי-ביצוע?

תשובה שלילית לאחת מהשאלות האלה עשויה להיות נקודת מוצא לתביעת רשלנות רפואית.

הצעד הבא: ייעוץ ראשוני חסוי

אנחנו מתמחים בתביעות רשלנות רפואית כנגד קופות חולים ורופאי משפחה. אנחנו יודעים לקרוא תיק רפואי, לאתר את הרגע שבו ההתרשלות החלה, ולמפות את הנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה.

הייעוץ הראשוני אצלנו חסוי, ואינו כרוך בעלות. אתם מספרים את הסיפור שלכם – אנחנו אומרים לכם בכנות אם קיימת תשתית לתביעה, ומה הצעדים הבאים.

אל תחכו. בתביעות רשלנות רפואית יש מגבלות זמן חשובות. ככל שפונים מוקדם יותר – כך ניתן לשמר ראיות ולנהל את התיק בצורה אפקטיבית.